אסור שבעלי ידע מה אני באמת מרגישה דת

אני רוצה לספר על אסתי (שם בדוי).
אסתי, אישה נשואה בת 25, עם 3 ילדים, חרדית מבני ברק התקשרה אלי לפני שבועיים ושמעתי מצוקה בקול שלה. אמרה לי "בעלי עזב את הבית.. אני לא יודעת מה לעשות".

דברתי איתה בטלפון.. בררתי פרטים. היא רצתה להפגש הכי מוקדם שאפשר. כבר באותו היום היא הגיעה.
ראיתי ילדה מבולבלת שרק רוצה שחיי הנישואים שלה יחזרו להיות מה שהיו. כל כך הרבה דברים לא היו ברורים לה.
היא התחתנה איתו כשהייתה בת 18, על ידי שידוך. ילד ראשון היה לה כבר בגיל 20. היא לא בדיוק הכירה אותו כשהתחתנה. היא עשתה את זה "כי צריך". היא לא בדיוק מכירה אותו והיא לא מכירה את עצמה. היא סיפרה לי את הסיפור שלה בצורה מאוד קרה, כאילו היא לא נוכחת ומסתכלת על זה מהצד.
בתור אישה נשואה, היא לא ידעה כל כך איך להתנהג. היתה כמו עוד ילדה בבית שהיו צריכים להגיד לה מה לעשות.


לבעלה- שלא הגיע לפגישה, יש את הסיפור שלו, ולמרות שלא סיפרה לי אותו, הנחתי שכמו שהיא עשתה את זה כי "ככה צריך", אז גם הוא התחתן איתה מאותה הסיבה ושניהם לא יודעים איך צריך להתנהג.
שאלתי אותה, הוא יודע מה עובר עליך? סיפרת לו?

התשובה היא "לא". היא מתביישת לספר לו מה היא מרגישה כדי שלא יחשוב שהיא לא ראויה.
בסוף הפגישה הראשונה נתתי לה שיעורי בית, שהייתי בטוחה שיתחילו לעשות קצת סדר.
ביקשתי ממנה לקחת דף ועט ללכת אליו ולהגיד לו: "אני הולכת ליועצת והיא ביקשה ממני לשאול אותך מה מפריע לך בי. מה אתה צריך ממני?".
היא היתה מאוד סקפטית.. אמרה לי שהיא לא חושבת שזה יקדם אותם. אך התעקשתי שתעשה את זה.
למחרת היא התקשרה אלי על הבוקר ואמרה לי שהיא לא מאמינה שזה הצליח וזאת הפעם הראשונה שהם מדברים בצורה כזאת וכבר באותו לילה הוא חזר לישון איתה.
זאת בעצם הפעם הראשונה שהיא שואלת אותו מה הוא צריך ממנה, זאת בעצם הפעם הראשונה שהם בכלל מדברים בשפת הרגשות ולא בשפה של "מה צריך".


אני עכשיו מתחילה איתה מסע שלם של היכרות וקבלה עצמית כדי שיהיה לה טוב עם עצמה ובחיי הזוגיות שלה.