גם את נמצאת ב"זוגיות" בתחושה שרק את רוצה להיות בה? %d7%9c%d7%a8%d7%93%d7%aa-%d7%9e%d7%94%d7%a2%d7%a5

רווקה בת 33, נמצאת בקשר לא קשר..

השיחה איתה הלכה כך:

-" יש לך ילדים?"

-"לא אני רווקה"..

-"מה את עושה בשביל להכיר?"

-"לא.. אני לא לבד.. יש משהו.."

-"משהו? מה זה משהו?"

-"אני יוצאת עם מישהו חצי כוח"..

-"אוקי.. כמה זמן המשהו הזה נמשך?"

-"שנתיים. אני טיפוס קשה.. מאוד קנאית".

אם היינו בטיפול הייתי שואלת למה היא קוראת לעצמה "קשה" ו"קנאית". הרי אם זה מה שהיא אומרת לעצמה, כנראה זה מה שהיא מאמינה לו וזה מה שהיא משדרת כלפי חוץ.
במקום ללכת לכיוון הזה.. שאלתי אותה-

-"למה את קוראת לזה "משהו" אם זה שנתיים?"

היא ענתה לי:

– "כי אני לא יודעת אם הוא ממש בעניין"..

– "הוא יוצא בנות נוספות?"

– "זהו… שאני לא יודעת".
————-
לא יכולתי לשמוע משהו כזה ולהתעלם. אמרתי לה ואני אומרת גם כאן:
בנות רבות בגילאי ה 30 פלוס מפחדות להשאר לבד. ונשארות בקשר שלא עושה להן טוב בגלל"מה יהיה??"

  • "מה יגידו??"
  • "אני רוצה ילדים מתישהו.. אין לי עוד הרבה זמן. אז עד שמצאתי מישהו, כבר אשאר איתו."
  • "הוא רק עכשיו ככה.. הוא לא ימצא מישהי יותר טובה ממני.. הוא ישתנה".

אני יודעת שלא קל לעשות שינויים ולעשות צעד אחרי שהתרגלנו לחיות בדרך מסויימת, אך אפשרית. 

חשבת שעדיף להיות הצד היוזם את הפרידה? תחשבי שוב %d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%94-%d7%a4%d7%97%d7%93-%d7%9c%d7%94%d7%a9%d7%90%d7%a8-%d7%9c%d7%91%d7%93

פרידה היא לא דבר קל. תמיד שני הצדדים יוצאים פגועים. אך לרוב יש נטייה להתמקד בצד שנפרדו ממנו, כאילו הוא היחיד שנשאר פגוע ושוכחים את הצד שיוזם את הפרידה.

אני רוצה להתמקד לרגע בצד שיוזם את הפרידה-

תמיד יש תחושה שהצד שנפרדו ממנו, נשאר פגוע, והצד שיוזם את הפרידה מתחיל לחגוג ומרגיש מיד הרבה יותר טוב.

אך לא תמיד זה המצב- לפעמים הסיבות לפרידה הן לא חד משמעיות, ועדיין יש התלבטויות, אך איפשהו, עמוק בפנים, יודעים שזה לא מתאים ואז באה ההחלטה האמיצה להיפרד.
לפעמים להיות היוזם בפרידה הוא הרבה יותר קשה- כי הוא אומר לעצמו-
"אני אחראי על כך שאני עכשיו לבד. זה קרה בגללי. אני לא יכול להאשים מישהו אחר, אלא את עצמי". ולכן, כשאין מישהו אחר להאשים בהחלטות שלי, זה הופך להיות הרבה יותר קשה. כי אז מתחילים להרגיש את הלבד ,הכי הרבה בשבתות, ואז מתחילים לחשוב: "אולי החלטתי לא נכון", "אולי עשיתי טעות..", "אולי האדם הזה הוא כן בשבילי", "אולי ננסה שוב"..

אם נחפור באמת במה שאנחנו חושבים ומרגישים- נגלה שאיפשהו באמת יש סיבה טובה לזה שנפרדנו (אני מדברת על קשרים ארוכים). אחרת לא הייתי חושב על פרידה אחרי כל כך הרבה זמן שאנחנו ביחד.
הסיבה שאנחנו מרגישים עם עצמנו כל כך רע אחר כך היא:

הפחד מלהיות לבד.

הפחד הזה שאולי עשיתי טעות ובגללי עכשיו אני אהיה לבד כל חיי. ואני האשמה היחידה בזה- אז אולי אני אחזור אליו כי אני מכירה אותו כבר והוא לא יכול להפתיע אותי יותר. או מהסיבה שאין לי סבלנות/ כוח לחזור למעגל הדייטים ולחפש מישהו חדש. לפעמים גם התחושה הנוראית שפתאום נוצר ריק בשבתות וחגים, אחרי שרגילים להיות יחד גורמת אוטומטית לרצון להיות בזוג שוב.
אז העדיפות היא לחזור למוכר והטוב (יחסית), העיקר לא להיות לבד.

מה שאני אומרת הוא דבר כזה- אם נפרדתם, ואז חזרתם. אך שום דבר לא השתנה, למרות שדברתם על הדברים כמה וכמה פעמים. ועדיין אין תחושה טובה לגבי המשך הקשר- צריך לעצור ולחשוב מהראש. תשאלו את עצמכם:

מה אתם מעדיפים יותר- להיות לבד? או בן זוג שיגרום לכם להרגיש לבד?

תכתבו לכם על דף את התכונות העיקריות שאתם מחפשים בבן/ בת זוג. תכונות שאתם לא מוכנים להתפשר עליהן, ותסתכלו עליהן כל יום, כדי לא לשכוח.

פרידה זה דבר קשה. גם למי שיוזם את הפרידה- אך כמו כל דבר- ברגע שתבינו שמגיע לכם יותר, תסלחו לעצמכם ותדעו מה אתם מחפשים, תעשו עוד צעד לכיוון עתיד יותר טוב ונכון עבורכם, ללא רצון לחזור אחורה.