רגע לפני פרידה heart-1745300_1280

כמה כתבתי על התמודדות עם פרידה, ונראה שזה אף פעם לא מספיק.

אני רוצה לכתוב היום על רגע לפני הפרידה. על התחושות, המחשבות-

אני מלווה בנות בתהליכי חיפוש זוגיות, אך גם בנות בזוגיות לא טובה.
בנות שלא רוצות להשאר בזוגיות הנוכחית ואין להן את האומץ לקום וללכת.

אני מתוקף תפקידי כיועצת זוגית נלחמת על כל זוגיות שהיא כשיש ילדים בתמונה. אך כשאין ילדים, והזוג עדיין לא התחתן- אני לא ממהרת להלחם על להשאיר אותם יחד, במיוחד כשהאישה פונה אלי לעזרה.

השבוע נפגשתי עם שתי בחורות כאלה, הנמצאות בזוגיות ארוכה (ללא נישואים).

האחת, נקרא לה אורנה, בת 32, בקשר עם מישהו כמעט שנתיים. הוא מאוד רוצה להתקדם לחתונה. אך היא לוקחת את הזמן. ממציאה לו כל מני תירוצים. אך בפועל, לי היא אומרת שהיא לא בטוחה שהיא רוצה להמשיך איתו. הוא חמוד ובחור טוב והכל אבל: לא רואה עתיד איתו, יש כל מני דברים שמעצבנים אותה בו והיא פוזלת כל הזמן החוצה כשהיא יוצאת עם חברות. אמנם לא עושה כלום.. אך כך היא בעצם מייצרת לעצמה את מעגל התסכול.

כשאני שואלת: "אז למה בעצם את לא נפרדת ממנו"- התשובות שלה הן:

"כי הוא בחור טוב ואיפה עוד אני אמצא בחורים טובים כאלה?!", "אני מנסה להפרד.. אבל הוא לא נותן לי", "הוא מרגיש שאני לא רוצה, אז למה הוא עדיין נשאר?", "כל החברות שלי והמשפחה שלי יודעים שאנחנו יחד", "אני יודעת שהוא אוהב אותי. איפה אני אמצא עוד מישהו שאוהב אותי ככה".

לעומתה יש את שירלי- בת 30, היא נמצאת בקשר עם מישהו שנה בערך והיא חושבת להיפרד כי יש ביחסים האלה אלימות מילולית קשה, הוא מזלזל בה, מקטין אותה וגורם לה להרגיש רע.

קודם כל בירכתי אותה ואמרתי לה שזה לא מובן מאליו שהיא מבינה שמשהו פה צריך להשתנות ומוכנה לעשות מעשה ולהגיע אלי.

כשאותה שאלתי למה היא לא נפרדת ממנו, היא ענתה לי: "הוא מתנהג אלי ככה כשהוא עצבני. אני יודעת שהוא אוהב אותי. ואם אני אפרד ממנו, אני לא אוכל להיות לבד. הוא מלמד אותי דברים, ואיפה אני אמצא עוד מישהו שאוהב אותי?"

גם אורנה וגם שירלי נמצאות בקשר שהן לא רוצות להיות בו- זה נראה שכל אחת מהן נמצאת במקום שונה, אך אחרי הכל- שתיהן מפחדות להיות לבד.
הפחד מלהיות לבד, הפחד שלא יהיה אף אחד אחר שיאהב- גורם להן להשאר בקשר שלא עושה להן טוב.

עם שתיהן סוג העבודה הוא שונה, שתיהן גדלו בבית שונה והערכים שקבלו הם שונים וסוג הגברים שהן מושכות אליהן הוא שונה. אין ספק, אך בתכלס- בסופו של דבר, המשותף, הוא אותו פחד שגורם לתסכול.

אתמול שאלה אותי מישהי בטלפון אם אני עוזרת רק לגבי זוגיות או גם על דברים אישיים של ביטחון עצמי והעצמה. חייכתי לעצמי ועניתי לה את מה שאני אומרת כל הזמן: "אי אפשר ליצור מערכת יחסים טובה ובריאה ואוהבת עם מישהו אחר, כל עוד הזוגיות שלך עם עצמך לא טובה. כל עוד את לא אוהבת את עצמך- אף אחד לא יוכל לאהוב אותך. לכן כתשובה לשאלתך, בוודאי שאני עובדת על בטחון והעצמה. זה קודם כל, זה דבר ראשון. אחר כך, הזוגיות הנכונה תגיע. כי אם תאהבי את עצמך אז גם יאהבו אותך".

גם אורנה וגם שירלי התחילו את התהליך של פיתוח אהבה עצמית ובטחון- ברגע שהן יאהבו את עצמן, הן לא יצטרכו לפחד שלא יהיה מישהו שיאהב אותם, כי זה יקרה באופן טבעי.

ברגע ששירלי תאהב את עצמה ולא תזלזל בעצמה, היא לא תתן אף פעם לאף אחד להתייחס אליה בצורה כזאת שוב
ואורנה לא תהיה במערכת יחסים שהיא לא רוצה רק כדי להגיד שהיא במערכת יחסים ולקבל את האישור הזה מבחוץ, במיוחד שהזוגיות לא עושה לה טוב.

כי כשיש לך את עצמך, את לא צריכה אישור של אף אחד ואז הזוגיות שתהיה לך תהיה אמיתית, טובה ונכונה..

אסור שבעלי ידע מה אני באמת מרגישה דת

אני רוצה לספר על אסתי (שם בדוי).
אסתי, אישה נשואה בת 25, עם 3 ילדים, חרדית מבני ברק התקשרה אלי לפני שבועיים ושמעתי מצוקה בקול שלה. אמרה לי "בעלי עזב את הבית.. אני לא יודעת מה לעשות".

דברתי איתה בטלפון.. בררתי פרטים. היא רצתה להפגש הכי מוקדם שאפשר. כבר באותו היום היא הגיעה.
ראיתי ילדה מבולבלת שרק רוצה שחיי הנישואים שלה יחזרו להיות מה שהיו. כל כך הרבה דברים לא היו ברורים לה.
היא התחתנה איתו כשהייתה בת 18, על ידי שידוך. ילד ראשון היה לה כבר בגיל 20. היא לא בדיוק הכירה אותו כשהתחתנה. היא עשתה את זה "כי צריך". היא לא בדיוק מכירה אותו והיא לא מכירה את עצמה. היא סיפרה לי את הסיפור שלה בצורה מאוד קרה, כאילו היא לא נוכחת ומסתכלת על זה מהצד.
בתור אישה נשואה, היא לא ידעה כל כך איך להתנהג. היתה כמו עוד ילדה בבית שהיו צריכים להגיד לה מה לעשות.


לבעלה- שלא הגיע לפגישה, יש את הסיפור שלו, ולמרות שלא סיפרה לי אותו, הנחתי שכמו שהיא עשתה את זה כי "ככה צריך", אז גם הוא התחתן איתה מאותה הסיבה ושניהם לא יודעים איך צריך להתנהג.
שאלתי אותה, הוא יודע מה עובר עליך? סיפרת לו?

התשובה היא "לא". היא מתביישת לספר לו מה היא מרגישה כדי שלא יחשוב שהיא לא ראויה.
בסוף הפגישה הראשונה נתתי לה שיעורי בית, שהייתי בטוחה שיתחילו לעשות קצת סדר.
ביקשתי ממנה לקחת דף ועט ללכת אליו ולהגיד לו: "אני הולכת ליועצת והיא ביקשה ממני לשאול אותך מה מפריע לך בי. מה אתה צריך ממני?".
היא היתה מאוד סקפטית.. אמרה לי שהיא לא חושבת שזה יקדם אותם. אך התעקשתי שתעשה את זה.
למחרת היא התקשרה אלי על הבוקר ואמרה לי שהיא לא מאמינה שזה הצליח וזאת הפעם הראשונה שהם מדברים בצורה כזאת וכבר באותו לילה הוא חזר לישון איתה.
זאת בעצם הפעם הראשונה שהיא שואלת אותו מה הוא צריך ממנה, זאת בעצם הפעם הראשונה שהם בכלל מדברים בשפת הרגשות ולא בשפה של "מה צריך".


אני עכשיו מתחילה איתה מסע שלם של היכרות וקבלה עצמית כדי שיהיה לה טוב עם עצמה ובחיי הזוגיות שלה.

קריירה או זוגיות. למה זה צריך לסתור זה את זה?גבר בעבודה

קריירה – או – זוגיות. מה בא לפני מה??
הפוסטים שלי בדרך כלל מכוונים לנשים, היום אני אתייחס גם לגברים, בגילאי ה 300+ ,אחרי שכמה פנו אלי באותו נושא..
וזה הולך ככה:
-"אני רוצה זוגיות!"
– "מעולה. מה אתה עושה בשביל זה?"
– "לא יודע. מה צריך לעשות?"
– " יוצא, מדבר עם בחורות, אולי משתמש באפליקציות/ אתרי הכרויות, מגדיל את מאגר החברים.. לא חסר. מה אתה עושה"?
– "אהה..לא.. אין לי זמן לזה עכשיו.. בדיוק עברתי לעבודה חדשה.. אני רוצה להתייצב, לדעת מה אני רוצה מעצמי.. ואז כשאני אהיה מסודר, לחפש את הבחורה המתאימה".
-"ואתה יודע מה אתה רוצה מבחינת עבודה? יש לך כיוון?"
– "לא.. אני רוצה לפתוח עסק/ אני עכשיו חוסך לנדלן/ אני חושב איך להרחיב את העסק שלי/ אני רוצה לעבור לעבודה חדשה/ אני רוצה להתקדם בעבודה".. וכן הלאה..

תירוצים לא חסר, ולרוב הם מסתירים את הפחד האמיתי- פחד מלהיות בזוגיות. או יותר נכון, פחד מכל מה שצריך לעבור כדי להגיע אליה- דייטים, להכיר בחורות שונות, להכיר את עצמם על הדרך, להתמודד עם קונפליקטים שהם לא מכירים.

יכול להיות שהפחד הזה נובע מטראומה כלשהי שחוו או פחד שנובע מזה שאף פעם לא היו בזוגיות, לא יודעים איך להתנהל בתוך זה והם חושבים שהבסיס הזה, היציבות הכלכלית שהם כל כך מחפשים יתן להם את הבטחון.
שלא תבינו לא נכון.. אני בעד שאיפה להצלחה והלוואי שלכולם היה את המוטיבציה לשאוף גבוה, להתמיד ולהצליח. אך לא בתור תירוץ לדחיית הזוגיות.. כי במצב הזה, אף פעם לא יהיה מספיק ותמיד תרצו עוד ( שוב, זה מצויין. אך זה לא צריך למנוע את הזוגיות), רק כדי להמנע ממצב של יציאה מאיזור הנוחות ולחפש זוגיות.
אני שואלת, למה זה צריך לסתור אחד את השני? למה אי אפשר גם לחפש זוגיות וגם להתקדם בקריירה? בסוף מה שיקרה, אתה תתקדם בקריירה, תהיה יציב.. אין לי ספק בזה.. אבל יהיה לך אפס נסיון עם בחורות, ואז תשקיע עוד כמה שנים בחיפוש אחר הבחורה המתאימה לך, אם לא תתייאש מזה בדרך..
אז יאללה, צא מאיזור הנוחות. בבוקר תעבוד, בערב צא לדייטים.

על מה צריך לדבר לפני שמתחתנים %d7%97%d7%aa%d7%9f-%d7%9b%d7%9c%d7%94

מתחתנים?
מזל טוב!

במהלך ההכנות, בין השמלה, לבחירת השיר כניסה ועד לבחירת הקינוחים, חשוב לעשות עוד משהו אחד מאוד חשוב:

תיאום ציפיות.

ואני לא מתכוונת תיאום ציפיות ביניכם אם החתן ילבש עניבה או פפיון, אלא תיאום ציפיות לגבי הימים שאחרי האירוע המרגש, בזוגיות שבה אתם רק שניכם, מתחילים את החיים המשותפים שלכם.

במצב הנוכחי, הרבה זוגות לא מדברים על הדברים החשובים באמת ולא מתאמים ציפיות לגבי המשך החיים המשותפים, ואז הם מגיעים אלי כדי שנפתור את "הבעיות" כי פתאום יש הרבה דברים שהם לא מסכימים עליהם.

התחושה שלהם בדרך כלל היא שהם לא מכירים את האדם איתו התחתנו ויותר מזה- מרגישים מרומים. כאילו יצאו עם מישהו אחד אבל התחתנו עם מישהו אחר.
תיאום ציפיות יכול להתחיל מהשקפות עולם על ניהול הבית, התנהלות עם כסף ועד לחינוך הילדים העתידיים לבוא.
דיבור על נושאים אלה ועוד… הוא חשוב מאוד ואף הכרחי למניעת ריבים מיותרים בעתיד.

מה שנראה לך עכשיו מובן מאליו, לא בהכרח נראה מובן וברור לצד השני.
לכן, קחו טיפ ממני- דברו עכשיו, לפני החתונה, על איך אתם רוצים שהחיים המשותפים שלכם יראו.

מנסיון שלי- זה ישפר פלאים את הקשר, את התקשורת ביניכם וימנע ריבים מיותרים בהמשך.

קשר של שתיקה%d7%96%d7%9b%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%99%d7%a9%d7%9f

יעקב בן 44, תמר בת 39 (שמות בדויים) – נשואים 20 שנים.
עוד בטלפון תמר אמרה לי שמבחינתה לסיים את הנישואים האלה. אם היא נשארת זה רק בגלל הילדים.

הם הגיעו אלי הבוקר. שניהם רוצים לשמור על המשפחה אבל הם לא יודעים איך.

תמר ישבה מפוחדת על הכיסא. לא רצתה לדבר. כל הזמן חזרה ואמרה שהיא יודעת מה יחכה לה בבית אם תדבר.

יעקב נעלב. אמר שהוא המום. הרי הוא רוצה את שלום המשפחה, הוא בחיים לא יפגע בה.
תמר הסכימה. אמרה שהוא אף פעם לא היה אלים כלפיה, אך היא מפחדת שהוא יהיה.

שאלתי אותה: "את מי הוא מזכיר לך?" למה את חושבת שהוא יתנהג באלימות?"

היתה שתיקה. ואחרי שחזרתי על השאלה כמה פעמים היא ענתה בבכי:
"את אבא שלי.. אף פעם לא חשבתי שזה קשור. אבא שלי היה אלים כלפי".

יעקב ותמר, נשואים 20 שנים. אף פעם לא דברו על מה שמפריע להם. היא אף פעם לא אמרה לו שהיא מפחדת. היא העדיפה לא לענות לו ולא להתנהל איך שהיא רוצה רק בשביל שאולי הוא יפגע בה.

הדרך איתם עוד ארוכה. שניהם חוו חוויות לא פשוטות בילדותם, חוויות שמעולם טופלו. בנוסף הם תרגלו שנים של חוסר תקשורת. לא דברו בכלל על הרצונות שלהם ועל הפחדים שלהם. דבר זה גרם להם לריחוק מאוד גדול אחד מהשניה.

אין ספק שמדובר באתגר, אך אנחנו נטפל בזה יחד. נפתור פלונטר אחר פלונטר על מנת שתתקבל הזוגיות הרצויה.

חשבת שעדיף להיות הצד היוזם את הפרידה? תחשבי שוב %d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%94-%d7%a4%d7%97%d7%93-%d7%9c%d7%94%d7%a9%d7%90%d7%a8-%d7%9c%d7%91%d7%93

פרידה היא לא דבר קל. תמיד שני הצדדים יוצאים פגועים. אך לרוב יש נטייה להתמקד בצד שנפרדו ממנו, כאילו הוא היחיד שנשאר פגוע ושוכחים את הצד שיוזם את הפרידה.

אני רוצה להתמקד לרגע בצד שיוזם את הפרידה-

תמיד יש תחושה שהצד שנפרדו ממנו, נשאר פגוע, והצד שיוזם את הפרידה מתחיל לחגוג ומרגיש מיד הרבה יותר טוב.

אך לא תמיד זה המצב- לפעמים הסיבות לפרידה הן לא חד משמעיות, ועדיין יש התלבטויות, אך איפשהו, עמוק בפנים, יודעים שזה לא מתאים ואז באה ההחלטה האמיצה להיפרד.
לפעמים להיות היוזם בפרידה הוא הרבה יותר קשה- כי הוא אומר לעצמו-
"אני אחראי על כך שאני עכשיו לבד. זה קרה בגללי. אני לא יכול להאשים מישהו אחר, אלא את עצמי". ולכן, כשאין מישהו אחר להאשים בהחלטות שלי, זה הופך להיות הרבה יותר קשה. כי אז מתחילים להרגיש את הלבד ,הכי הרבה בשבתות, ואז מתחילים לחשוב: "אולי החלטתי לא נכון", "אולי עשיתי טעות..", "אולי האדם הזה הוא כן בשבילי", "אולי ננסה שוב"..

אם נחפור באמת במה שאנחנו חושבים ומרגישים- נגלה שאיפשהו באמת יש סיבה טובה לזה שנפרדנו (אני מדברת על קשרים ארוכים). אחרת לא הייתי חושב על פרידה אחרי כל כך הרבה זמן שאנחנו ביחד.
הסיבה שאנחנו מרגישים עם עצמנו כל כך רע אחר כך היא:

הפחד מלהיות לבד.

הפחד הזה שאולי עשיתי טעות ובגללי עכשיו אני אהיה לבד כל חיי. ואני האשמה היחידה בזה- אז אולי אני אחזור אליו כי אני מכירה אותו כבר והוא לא יכול להפתיע אותי יותר. או מהסיבה שאין לי סבלנות/ כוח לחזור למעגל הדייטים ולחפש מישהו חדש. לפעמים גם התחושה הנוראית שפתאום נוצר ריק בשבתות וחגים, אחרי שרגילים להיות יחד גורמת אוטומטית לרצון להיות בזוג שוב.
אז העדיפות היא לחזור למוכר והטוב (יחסית), העיקר לא להיות לבד.

מה שאני אומרת הוא דבר כזה- אם נפרדתם, ואז חזרתם. אך שום דבר לא השתנה, למרות שדברתם על הדברים כמה וכמה פעמים. ועדיין אין תחושה טובה לגבי המשך הקשר- צריך לעצור ולחשוב מהראש. תשאלו את עצמכם:

מה אתם מעדיפים יותר- להיות לבד? או בן זוג שיגרום לכם להרגיש לבד?

תכתבו לכם על דף את התכונות העיקריות שאתם מחפשים בבן/ בת זוג. תכונות שאתם לא מוכנים להתפשר עליהן, ותסתכלו עליהן כל יום, כדי לא לשכוח.

פרידה זה דבר קשה. גם למי שיוזם את הפרידה- אך כמו כל דבר- ברגע שתבינו שמגיע לכם יותר, תסלחו לעצמכם ותדעו מה אתם מחפשים, תעשו עוד צעד לכיוון עתיד יותר טוב ונכון עבורכם, ללא רצון לחזור אחורה.

היא לא מבינה אותיחיים את הווה

– "היי, איך עבר היום שלך?"

-"אתה כל הזמן שואל וחוקר. דיי אני לא יכולה לחיות ככה".

———-
לפעמים יש מצבים שלאחד מבני הזוג יש תחושה שכל הזמן רודפים אחריו, ובוחנים את ההתנהגות שלו בזכוכית מגדלת.


במקרה זה עדי מרגישה כך. היא מרגישה שיונתן "חונק" אותה. היא מרגישה שכשהיא הולכת עם חברות, הוא רוצה לדעת הכל לפרטי פרטים. היא מרגישה שהיא צריכה לדווח לו כל פעולה.

יונתן- לא מבין על מה היא מדברת בכלל. הוא לא מרגיש שהוא סוגר אותה. להיפך- "תמיד היא יוצאת עם חברות, יש לה את החוגים שלה. אני לא יודע מה היא רוצה".

הם הגיעו אלי לייעוץ כי זה כבר הגיע למצב שבו שניהם מתוסכלים.

במקרה שלהם – לפני שהם הכירו, עדי היתה במערכת יחסים עם מישהו שלדבריה לא נתן לה לצאת מהבית- לא להפגש עם חברות, לא ללכת ליוגה שהיא כל כך אוהבת. הרגישה שהיא צריכה לתת לו דין וחשבון על כל דבר.

החוויה הרעה מהקשר הקודם לא טופלה.

לכן היא עדיין מפרשת את ההתעניינות של בן זוגה כחקירה.
בירכתי אותם על כך שהגיעו אליי ליעוץ. טיפלנו ב"טראומה" שנוצרה מהקשר הקודם. ורק עכשיו ניתן לטפל בקשר הקיים.


כעת עדי חווה את הקשר כפי שהוא. היא לומדת לאט לאט להבין את מה שיונתן אומר לה כפי שהוא. ולא כפי שהיא מפרשת אותו אצלה בראש. היא חייה את החיים עכשיו ולא את החיים שהיו לה.

בעיות תקשורת נוצרות מסיבות רבות. הדומיננטית ביותר היא- חוויות עבר.

אם רק נדע באמת להקשיב אחד לשניה ולהבין מה המסר שהועבר לנו, נדע להגיב בהתאם.

כי הבטחות צריך לקייםאישה מעוצבנת

יוסי ורותם- זוג בגילאי ה- 30. רותם פנתה אלי בתקווה שאני אעשה קסם ואחזיר את חיי הזוגיות שלהם למצב שהיו בעבר.

-"אנחנו כבר בכלל לא יוצאים. גם כשהוא קובע איתי מראש, תמיד יש משהו. תמיד משהו קורה וזה לא יוצא לפועל".

אחרי שיחה קצרה ותשאול מעמיק- הבנו שלא מפריע לה החוסר ביציאות כמו שמפריע לה תחושת האכזבה והתסכול כל פעם מחדש.
הרי כל פעם שיוסי מבטיח לה שהפעם הם יצאו ויהנו- היא מצפה ומתכננת. כשזה לא קורה היא חשה תסכול ומאוכזבת מזה ששוב פיתחה ציפיות.

היא קיוותה שסוף סוף משהו ישתנה, שאולי הפעם הוא יעמוד בהבטחה שלו. אך זה לא קורה. לפעמים הוא עייף, לפעמים מקפיצים אותו לעבודה וכו'..


לאט לאט היא גם סיפרה שהיא מרגישה לבד בקשר, שהוא לא מתחשב בה וברצונות שלה.

היא מאשימה את עצמה שאולי היא עשתה משהו שגורם לו להתנהג אליה ככה.

– "דברתם על זה פעם? ספרת לו איך את מרגישה?"
– "לא דברנו על זה כמו שאנחנו מדברים עכשיו. לבד לא יכולתי להגיד לו את זה. אני לא חושבת שידעתי בעצמי איך אני מרגישה".

יוסי ישב שם בשקט. הוא ניסה לעכל את כל מה שנאמר. הוא רק ציין שלא היה לו מושג עד עכשיו שככה היא מרגישה.

בשגרה ובלחץ של חיי היומיום, אנחנו לפעמים שוכחים שעלינו גם לתחזק את הזוגיות שלנו.


בעזרת תוכנית ליווי אישית שהתאמתי להם- טיפלנו ברבדים הרגשיים ביניהם וגם קבענו סדר יום שבו הכנסנו שעות מסודרות לעבודה, לתחזוקת הבית וגם כמובן לבילוי משותף- זמן איכות לשניהם יחד. סיכמנו על יום קבוע שבו יוסי יוכל לעמוד בו ובאמת לקיים את הבטחותיו (גם אם זה אומר לדבר עם המנהל שלו כדי שיחזור הביתה מוקדם יום אחד בשבוע).

כסף וזוגיותכסף

אין ספק שכסף הוא אחד הגורמים הכי גדולים למריבות בין בני זוג.
זוגות צעירים צריכים להתמודד לראשונה עם שאלות ומחשבות על ההתנהלות עם כסף:

חשבון משותף או נפרד/ חסכונות/ ניהול מחדש של כלכלת הבית.

פתאום נוצרים ויכוחים שלא היו קודם:

גל אמרה לי: "הוא בודק את החשבון כל יום.. בודק על מה הוצאתי. אני לא יכולה לחיות ככה".

הדס אמרה לי: "יש לי שאיפות בחיים. אני רוצה לחסוך. הוא כרגע לא חושב על זה.. אומר שאני סתם לחוצה ושאנחנו צריכים לחיות".

הנושא הזה הוא מאוד רגיש וחשוב, וצריך לנהל אותו בצורה נכונה שלא תזיק ליחסים הזוגיים.

בתור יועצת זוגית- אני תמיד מציעה, בין היתר, להתמקד במטרה המשותפת. כלומר, קודם כל להסכים על מטרה משותפת ולבדוק איך אתם מגיעים אליה (לדוגמה- לחסוך כל חודש סכום מסוים ששניכם מסכימים עליו).

דבר זה דורש פתיחות ואמון.

תבינו קודם כל איפה אתם רוצים להיות עוד 5 שנים מהיום (רק לשם הדוגמה)

ותתחילו לתכנן מה אתם צריכים בשביל זה.

חשוב ששניכם תירתמו לתהליך הזה כדי שזה יעבוד.

הפתרון הזה אולי נשמע מאוד פשוט, אך לא פשוט בכלל לשנות הרגלים ודפוס חשיבה. זה דורש אימון ואמון אחד בשנייה (כמו שציינתי קודם לכן).

במפגשים אנחנו עובדים גם על התהליך האישי של התמודדות עם כסף וגם עוברים על ההוצאות ובודקים מה אפשר לעשות כדי שהמטרה המשותפת תהיה ברת השגה.

 

גם את חושבת מה חושבים עליך?

איילה, בת 48, גרושה פעמיים עם שלושה ילדים.

היא מעידה על עצמה: "כל החיים חשבתי מה אומרים עלי, שלא ייפגעו. תמיד עשיתי מה שציפו ממני ותראי לאן זה הביא אותי. אם הייתי יכולה לחזור אחורה, הייתי עושה הכל שונה. חושבת רק על עצמי. יש מישהו שעכשיו שואל מה איילה חושבת על זה לפני שהוא עושה משהו?!"

ברובנו יש את הצורך הזה ללכת על פי נורמות הסביבה שלנו. יש בנו את הפחד שאם לא ננהג על פי הנורמות, אז ידברו עלינו, "יראו אותנו בעין לא יפה" והכי גרוע- ינדו אותנו.

איילה יצאה לפני 30 שנה עם מישהו שהיא מאוד אהבה, אך הוא חי בחו"ל ורצה לקחת אותה איתו. היא הרגישה לא נעים מההורים שלה. היא ידעה שהם לא מצפים לזה ממנה, לכן אפילו לא שאלה אותם, לא דברה איתם על זה והחליטה להתעלם מעצמה ומרצונותיה ולוותר על האהבה.

איילה לא הרגישה תחושת פיספוס כי כך התרגלה לחיות- להתחשב בכולם חוץ מברצונות שלה וחשבה שהכל יסתדר.

לאחר מכן כל ההחלטות שקבלה היו מתוך התחשבות במשפחה, בהורים, בנורמות החברתיות. התחשבה בכולם.
האדם היחיד שעליו היא לא חשבה היה- היא עצמה.

היא התחתנה עם מישהו שהתאים ל"פרופיל של בעל", הביאו שני ילדים, אך בסופו של דבר התגרשו. אחר כך התחתנה שוב- כי זה "לא נראה טוב" שתהיה אם חד הורית גרושה והביאה עוד ילד.
אך נישואים אלה גם לא הסתדרו ובסוף התגרשו.

– "אני יודעת שטעיתי בבחירות שלי. עכשיו אני רוצה לחיות בשביל עצמי. לא בשביל אף אחד אחר. אם הייתי יכולה לחזור אחורה, עם השכל של היוםהייתי עושה הכל אחרת. הייתי חושבת רק על עצמי".

איילה חזרה על המשפט הזה כמה פעמים בפגישה. גם היום קשה לה. היום יש לה ילדים להתחשב בהם. אך היא מבינה איך הדברים צריכים להיות.

היא מבינה שאם היא לא תחליט את הבחירות שלה על פי מה שעושה אותה מאושרת, אלא על פי מה שהסביבה מכתיבה, אז היא לא תהיה מאושרת ולא תחיה את החיים שלה במלואם.

הדרך עם איילה עוד ארוכה. אך בהחלט יש שינוי בסדרי העדיפויות שלה. היא מרגישה הרבה יותר חופשיה ועצמאית.